על חֶמְלָה וחיות אחרות 

22 באוקטובר 2022

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ.

האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה.

 

הריצה הפכה עבורי מזמן למשהו גדול יותר מכפי שהמילה 'ריצה' יכולה לשקף. אפשר לקרוא לזה אורח חיים, אולי דת, לפעמים אני מכנה אותה בחיוך – 'חוג'. הטייטל לא באמת משנה אלא המהות. בתוך כך, מה שכן ברור לי הוא שהריצה עבורי היא תהליך עגול ומלא. תהליך שמעורבים בו חשיבה ותכנון, עבודה פיזית, רגשות ועוד. זהו תהליך עגול ומלא של היערכות מוקדמת ליעדים, עבודה ארוכה בדרך אליהם ואז מגיע הרגע (וכן, 'רגע' יכול להיות שעות ו/או ימים) שבו מתרחש השיא – מירוץ.

אחד הנושאים שלא תמיד מדובר או לא מדובר לעומק הוא מה קורה שם בשלב של ה'אחרי'. מה קורה במקום בו אנחנו פוגשים את עצמנו (ואין כוונתי לפוסטים ברשתות החברתיות ותגובות), אלא למקום בו אנחנו פוגשים את עצמנו ומסתכלים בלבן של העיניים שלנו ומעכלים ומעבדים את 'מה היה שם', או אם אדייק את זה – מי או איך אני הייתי שם.

המקום בו אנחנו פוגשים את עצמנו

לאורך השנים הבנתי שכשאני ניגשת לנתח את המירוץ או נקודת השיא שעברה, יש לי שתי 'תחנות'.

תחנה ראשונה – אני קוראת לה התחנה הרגשית. השעות או הימים שאחרי. המקום בו לרוב אני די מוצפת ברגשות ותחושות. לא פעם גם הגוף בסיפור או מכאוב משל עצמו. המקום הזה הוא ההזדמנות לתעד, להעלות על הכתב את כל מה שצף: מה אני חושבת, מרגישה, מה היה שם – מבלי לבדוק מה השעון מספר או הלפים משקפים. מבלי לנתח ולהתעמק. פשוט אקט של שחרור לא מחושב. חוויתי את ההתנסות הזאת לאחר מירוץ ה 12 שעות הראשון שלי בשוויץ, כשלא נרדמתי וכל הגוף והמחשבות בעבעו. בזמן בו בן זוגי ישן לו את שנת הישרים שלאחר המירוץ שלי, אני ישבתי ערה וערנית במיטה במלון עם אנרגיות שיא. אז הגיע דבר המאמן קובי – 'תרשמי עכשיו הכל, כשהכול עוד טרי ולא מעובד'. מאז ועד היום זאת עשייה שאני עושה בטבעיות כל פעם מחדש אי שם אחרי המקלחת, במצב של מנוחה. יש משהו במחשבות האלו בשלב הטרי של 'אחרי', כשהנתונים לא מול העיניים, של כתיבה משחררת ומשוחררת. משהו נקי. תיעוד חי של הדברים ללא עיוות של ניתוח שקורה עם עבור הזמן וההתעמקות בחשיבה.

תחנה שנייה – האבולוציה של המירוצים שלי הובילה אותי להבין את כובד התחנה השנייה. בד"כ  זה קורה כשבוע לאחר המירוץ. אותו זמן שאני מתיישבת לשלב השני המושכל – נכנה אותו שלב הניתוח.  את השלב הזה מובילים הנתונים. אני מסתכלת על הנתונים מהריצה שלי ומנתחת: מה היה שם, מתי עשיתי מה, האם זה היה נכון. אולי אפשר היה אחרת.  לא פעם בניתוח אני מסתכלת גם על מתחרה אחר.ת שהיו שם (מבחינתי) מולי. משווה, מנסה להבין: האם פעלתי נכון? מה בדיעבד הייתי צריכה לעשות. שלב ניתוחי בו לרגש כביכול אין תפקיד.

מבלי להיכנס לקונקרטיות של מירוץ זה או אחר אני יכולה להעיד על דפוס שהתרחש אצלי לאורך שנים.

מה שאתאר פה הוא תהליך פנימי שאני עברתי. עבודת ניתוח ומסקנות שלי מול עצמי שאני מעלה על הכתב ובשלב מאוחר יותר מוגש לקובי כמשוב. לצערי, בראייה לאחור, אני יכולה לכנות את התחנה הזאת בשם נוסף – תחנת הצליבה. לא משנה מה היתה התוצאה, כמה קילומטרים רצתי, אם ניצחתי במירוץ, או אפילו זכיתי להגיע למקום שני ומכובד – התוצאה בקרוב ל 100% מהמקרים היתה  הכרזה פנימית, שלי מול עצמי – נכשלתי. כי 'יכולתי לעשות יותר טוב אם הייתי כך או אחרת'. 

כישלון – מילה חזקה, חורצת, קשה עד מאד. משהו בנקודת הראיה שלי התמקדה שוב ושוב באופן טבעי לי ב – 'מה עשיתי לא טוב'. התהליך היה כרוך בהלקאה עצמית לא נעימה.

הקרובים לי העירו לי לא פעם (אני מנסחת בעדינות) על נקודת המבט הקשה ומוכיחה שיש לי מול עצמי. החל מקובי וחגי והמשך בחברים קרובים עמם היה לי דיאלוג בנושא. באחת השיחות של דלית לוין ושלי בעבר הרחוק היא אמרה לי אמירה עם מסר מעורר מחשבה. היא אמרה – 'כשאת נותנת לעצמך משוב, תחשבי שאת מעבירה אותו לחברה שלך. אני מבטיחה לך שלא תדברי אליה כך'. אאוץ'. תחשבו על זה. כמה זה נכון. כמה הייתי חסרה בחֶמְלָה כלפי עצמי. נקודת המבט הקשה והשיפוטית צבעה את הכל בצבעי אפור ולא השאירה שום מקום למה שהיה כן טוב ונכון בעשייה שלי.

השנה פלוס האחרונות היתה זמן של למידה עבורי. למידה של שפה חדשה. התחלתי לאמץ (בעבודה קשה) נקודת מבט אחרת שמחפשת תחילה – מה כן היה שם טוב. מה עשיתי נכון. רגע, hold it, בואו נעשה סדר – אין זה אומר שכל החלטה ו/או פעולה שנלקחה במהלך המירוץ או בהיערכות אליו היתה נכונה. אין הכוונה לבוא ולחלק צל"שים ושבחים על מה שלא היה, אלא פשוט נקודת מבט מזווית אחרת וחדשה עבורי, על איך לגשת למשוב במטרה שיהיה מקצועי, בראייה אמיתית, אבל אפקטיבי, רגיש וכן (מהמילה כנות). עם מעט חֶמְלָה. התחלתי להשתמש בשפה אחרת שמהותה – לפני שניגשים לעולמות השיפור (ברע – מה היה פחות טוב) , לחפש תחילה את הנקודות לשימור (מה היה נכון וטוב). להתחיל להעלות על הכתב תחילה מה כן היה שם טוב בעשייה, מה חשוב לשמר. מה למדתי בתהליך.

אז אם אתם אחרי עשייה משמעותית ו/או חשובה בחיים שלכם, או אם אתייחס רגע לעולם של הריצה למי שזה רלבנטי לו.ה. אם אתם אחרי מירוץ משמעותי בו השתתפתם: בין אם השגתם את המטרה שלכם, ובין אם לא עמדתם ביעד שהצבתם לעצמכם, או שאולי משהו השתבש. תבחרו לבדוק מה היה שם. ללמוד בצורה עמוקה ומעמיקה, אך גם כזו שתמצא בה חמלה על מה שהיה שם:

תתחילו מנקודת המבט של השימור

תנסו להבין מה עשיתם שם שקידם אתכם בצורה טובה

מה היו החוזקות שלכם

מה הערכים שהובילו אתכם

מה כן עשיתם נכון וטוב ושכדאי לשמר גם לבאות

תפרקו את העשייה לפרקים – מה היה בדרך אל המטרה ומה היה בתהליך של המימוש שהיה נכון וטוב.

 

תעשו למידה וחשיבה גם על השיפור

אך ממקום של חֶמְלָה, של הבנה וכנות, לא ממקום של צליבה

מה הייתם עושים אחרת וכיצד זה יכול היה לתרום

מה תעשו אחרת  במטרה לשפר לקראת הפעם הבאה

תזכרו, לעתים יש גם תנאים חיצוניים שאינם בגבולות היכולת שלכם

 

התהליך של הלמידה, של העיכול והסקת המסקנות הוא תהליך חשוב ונכון ואני בטוחה שתמצאו בו שהאיש.ה שאתן.ם, עשה לפני רגע משהו גדול, טוב ומשמעותי!

 

הלב הוא כמו גן

ניתן לגדל בו חמלה או

תיעוב, איבה או אהבה

אילו פרחים תבחר.י לגדל בו? 

(בודהה)

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן